כפי שכולנו יודעים, היישום שלחומרים מרוכבים של סיבי פחמןבמטוסים מסחריים עברה שינוי מחלקי מבנה משניים לחלקי מבנה ראשוניים. בכמה מטוסים מסחריים זרים מתקדמים (כגון בואינג 787, איירבוס A350 וכו'), השימוש בחומרים מרוכבים סיבי פחמן CFRP הגיע או אפילו עלה על 50%.
למעשה, הסיבה שבגינה מדינות זרות מפתחות חלקי מבנה מרוכבים של סיבי פחמן עבור מטוסים מסחריים נובעת בחלקה מתוכנית מחקר של NASA-ACEE (Earcraft Energy Efficiency) שיזם מרכז המחקר של נאס"א של מינהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי של ארצות הברית, שמטרתה כדי להפחית את צריכת הדלק של המטוסים.

לחומרי שרף מחוזקים בסיבי פחמן (להלן CFRP) יש סדרה של תכונות מצוינות כגון חוזק גבוה, מודולוס גבוה, חוזק עייפות גבוה ומשקל סגולי נמוך. CFRP שימש במקור בציוד ספורט, ובשנים האחרונות התרחב לכלול תחומי אנרגיה כגון מיכלי לחץ וטורבינות רוח, כמו גם תחומי תחבורה כגון מכוניות. השימוש הראשון בחומרים מרוכבים במטוס אזרחי היה הדש הקדמי של הבואינג 707 (סיבי בורון/שרף אפוקסי, טיסה ראשונה ב-1970), ואחריו השימוש בשלושה חומרים מרוכבים של סיבי פחמן (T300/2544, T300/5209, AS/3501) על הספוילר של הבואינג 737 ב-1973.
הסיבה לכך ש-CFRP שימש לאחר מכן ברכיבים מבניים ראשוניים של מטוסים מסחריים הייתה בגלל תוכנית המבנה המרוכב המתקדם (1977-1985), פרויקט של NASA-ACEE (יעילות אנרגיה במטוסים) שיזם מרכז המחקר לנגלי של נאס"א ב-1975 כדי להפחית את צריכת הדלק של המטוסים. הפרויקט השתמש ב-CFRP כדי להפחית את משקל המטוס ב-25%, וכתוצאה מכך הפחתה של 10-15% בצריכת הדלק.







